מדינת ישראל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

החלטה

לאחר עיון במסמכים שבתיק התובענה ובתחשיבי צדדים הגעתי לכלל מסקנה לפיה לא ניתן להציע בשלב זה כל הצעה מושכלת שהיא במסגרת התובענה. אף שיש לדחות את הבקשה להבאת ראיות לסתור, כפי שיובהר להלן, הרי שבהעדר כל נתון, ולו מינימאלי, אודות הכנסות הנפגעת משנת 1998 ועד היום לא ניתן להציע הצעה לגוף העניין. לעניין זה לא די בהעלאת טענה בעלמא כאילו משתכרת הנפגעת כיום סכום של 2,600 ₪ (כנטען בסעיף 18(ג) לתחשיב התובעת).

לפיכך תגיש התובעת עד ליום 2.9.13 תלושי שכר ונתונים אודות הכנסות הנפגעת מאז 2005 ועד היום. אניח כי לא נגרמו כל הפסדי שכר בשנים לגביהן לא יוגשו נתוני הכנסה.

כאמור בפתח הדברים, אין לשעות לבקשה להבאת ראיות לסתור. למעשה, טענות הנתבעת בהקשר זה כוללות סתירה פנימית. מחד טוענת הנתבעת כי יש להעדיף את קביעות המומחים שמונו בהליך שהתנהל בבית משפט השלום בבאר-שבע, ואלה כוללות קביעה חד משמעית של ד"ר בר-אל ז"ל לפיה הנכות הפסיכיאטרית נובעת כולה מהתאונה, ומאידך טוענות הן שלא היה מקום לקביעת קשר סיבתי בין הנכות לתאונה, אף שהן עצמן מודות כי משרד הביטחון שב בו מקביעתו השוללת קשר סיבתי לאחר שהוצגה לפניו חוות-דעתו של ד"ר בר-אל. טענות מעין אלה הן בגדר תרתי דסתרי. לא ניתן להצביע על כל פגם בקביעת הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות, שעה שזו אומצה הן על ידי המומחה מטעם בית המשפט והן על ידי הועדה מטעם התובעת, בהסתמך על קביעת אותו מומחה עצמו. למעשה, למעט טענה בעלמא לפיה חלוף הזמן אמור ללמד על היעדר קשר סיבתי, אין בפי הנתבעת כל טענה בעניין זה, ובוודאי שלא טענה שיש בה כדי לסתור את קביעות המומחה והועדה.

גם השוני בשיעור הנכות אינו מקים בסיס לטענה בעניין הבאת ראיות לסתור. לבד מההלכה לפיה בעצם השוני בקביעת הנכות בין מומחה בית המשפט לבין קביעת נכות על פי דין אין כדי להוות עילה מספקת להבאת ראיות לסתור, הרי שבמקרה דנא לא קיימת כל סתירה בין הקביעות. הועדות שדנו בעניינה של הנפגעת בשנים 2003, 2005, 2006 ו- 2008 קבעו לה נכות זהה לזו שקבע המומחה מטעם בית המשפט בשנת 2001. הועדה שדנה בעניינה בשנת 2009 הגיעה למסקנה שונה, אך זאת על רקע שמיעה מקיפה של טענות הנפגעת, התרשמות בלתי אמצעית ממנה, ועיון במסמכים שהציג בא-כוחה במהלך הדיון (מהאמור בדו"ח עולה שהוצגו, בין היתר, שני מסמכים של הפסיכיאטר פרופ' פניג). הועדה התרשמה כי חלה החמרה במצבה של הנפגעת. מהדיון בועדה נראה לכאורה שהנפגעת אושפזה פעם נוספת מאז הדיונים הקודמים. מכל מקום, הקביעה בעניין ההחמרה במצבה התבססה על העובדות שנקבעו על ידי הועדה, לפיהן הופיעו אצלה "לאחרונה" התקפי זעם המלווים בתוקפנות פיזית, חשיבה אובדנית דיפוזית ופגיעה הדרגתית ומשמעותית בתפקוד. עיון בפרוטוקול אינו מצביע על פגם כלשהו הניכר על פני הדברים. כאמור, לעובדה שבשנת 2001 סבלה הנפגעת מנכות בשיעור צנוע יותר אין כל השלכה על מצבה בשנת 2009, והדברים קל וחומר כאשר ועדות קודמות של התובעת הגיעו למסקנה כי נכון לעת בדיקתן עמדה נכותה על שיעור זהה לזה שקבע המומחה מטעם בית המשפט, והועדה משנת 2009 היתה מודעת לקביעות אלה.

אין לקבל גם את הטענות בנוגע לקביעות ביתר התחומים, שממילא מצויות בשולי הדברים במקרה דנא. יוער עם זאת כי יש לכאורה מקום לטענה כי מומחי התובעת החמירו דווקא עם הנפגעת. הנוירולוגית מטעם בית המשפט קבעה לנפגעת נכות בשיעור 10% בגין פגיעה בשורשים עצביים בצוואר ובהשלמה לחוות-הדעת (שנשמטה משום מה מכתבי הטענות של הנתבעת) הוסיפה נכות נוספת בשיעור 5% בשל הפרעות בריכוז ושינה (כפי שצויין במפורש בחוות-דעתו של ד"ר בר-אל). מומחי התובעת העניקו לנפגעת נכות בשיעור 5% בלבד בגין הגבלה מזערית בצוואר ונכות בשיעור 1% בשל כאבי ראש. לכל היותר ניתן לאמר כי במכלול הנכויות (לנפגעת נקבעה נכות בתחום א.א.ג על ידי ועדות התובעת, ואילו המומחה מטעם בית המשפט לא קבע נכות בתחום זה) לא קופחה הנפגעת על ידי רופאי התובעת, אף אם הנכויות שנקבעו לה על ידן (למעט זו שבתחום הנפשי) הן בעלות השפעה תפקודית מובהקת פחות מאלה שקבעו מומחי בית המשפט.

לפיכך נדחית הבקשה להבאת ראיות לסתור, ככל שהיה צורך לדון בה. לשאלת ההוצאות בגין בקשה זו אדרש בתום ההליכים.

התיק יובא לעיוני ביום 4.9.13 לצורך מתן הצעה. אם עד לאותו מועד לא יוגשו נתוני ההכנסות, תישקל האפשרות למחוק את התביעה מחוסר מעש.

המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ג' אב תשע"ג, 10 יולי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: